ויצא תשעה

לפני כ11 שהייתי בעיר העתיקה בצפת.  רק התחלתי להתחזק,  קמנו ב3 בבוקר,  לעשות את מה שהיה אז נהוג לעשות ב3 בבוקר. -  מקווה האר"י. 
שרה ערפל כבד בין הסמטאות החשוכות הקטנות מאבן מקומי.  בסוף הסימטא ראינו איש זקן שהיה נראה כמו אליהו הנביא( או לפחות כמו שדמיינתי אותו אז) עטוף במעיל ישן ארוך,  שטריימל ישן ובלויי,  זקן אפור ארוך ומדולל,  עיניים גדולות ועמוקות,  הולך לעט נאזר במקל הליכה,  שאלתי אותו איך מגיעים למקווה ארי,  אבל הוא סיבב את הראש ונתן מבט שהוא לא מבין מה אנחנו אומרים,  אז החבר שלי אתחיל עם הקצט יידיש שהוא יודע לנסות לשאול..  הזקן פשוט הסתכל אלינו ואז אמר במבטא אמריקאי כבד:  I don't know what you said,  but it sounded really cool" בתרגום : אני לא הבנתי מה אמרתם,  אבל היה נשמע מאוד מגניב. 
עוד סיפור,  אבל סיפור שכנראה לא היה, 
פעם מלכת אנגליה ראתה יהודי שהיה נראה כמו בסיפור הקודם,  והזמינה אותו לאיזה אירוע ממלכתי בארמון שלה באנגליה.  היהודי מאוד התרגש ומיהר להתכונן,  אמר לעצמו איך אדם כמוני יכול להגיע לארמון של המלכה ונראה ככה,  אז הלך לספר וגילח את זקנו,  סידר לעצמו בלורית יפה,  קנה בגדים חדשים מודרניים וכו,  שהגיע לארמון לא נתנו לו להיכנס,  אמרו לו שכנראה שיש טעות,  כי הזמינו יהודי שנראה אחרת, 
בפרשת שבוע,  לוקחים לרחל את הבעל והיא שותקת,( או לפי המדרש עוזרת),  יוסף בנה נמצא 17 שנה במצרים ושותק ,  לא מעדכן את אביו,  בנימין יודע שיוסף חי ושותק,  שאול משבט בנימין שיודע שהוא המלך שותק,  "אין אסתר מגדת את עמה"  מבנימין,  לאומת זאת לאה מדבר. "אלי תבוא,  כי שכור שכרתיך"  יהודה שהוא הבכור( אחרי שנפסלו 3 האחרים) "ויגש אליו יהודה, ויאמר"  דוד כותב תהלים,  תפילות,  תפילת שלמה,  וכו.  לאה בחינה מדברת,  רחל שותקת. 
שלבן רודף אחרי יעקב ומחפש ( תרגום בלש) באוהלים,  מחפש באוהל של רחל פעמיים! רש"י מסביר כי הוא חשד בה במיוחד,  אח"כ מגיע לרחל אבל פה היא משנה מדרכה, " אבא,  אני לא יכולה לקום,  דרך נשים לי".  עכשו תעשה לי טובה,  לבן הארמי הערמומי,  שחשד,  בביתו מהתחלה,  לא יודע שהיא באמת יושבת על התרפים?!? הוא הרי מכיר את הבת שלו.  אז למה הוא לא התעקש לחפש שמה? 
פה רחל שינתה את טבעה,  היא עמדה ודיברה,  אמרה: "אבא,  הפעם לא,  אני לא קמה,  עד כאן"
מסבירים שבמקביל עם ישראל בגלות מנסה להדמות לגויים מסביב כמו הסיפור עם מלכת אנגליה,  ולא מעריכים את היהודי המקורי.  ולכן גם הגויים מזלזלים בנו,  אפילו לא נותנים לנו להיכנס לארמון,  הגויים משטלתים בנו ועושים כרצונם,  מחפשים בכל האהלים,  האו"ם מגיע ומצלם ושופט האם אנחנו מתנהגים באויבנו כראוי,  בודקים אותנו.  וכל הזמן השאנחנו נוריד את הראש ימשיכו לעשות לנו את זה,  תסמונת האישה המוכה.  עד שבחינת רחל תעשה כמו לאה,  ותעמוד על העקרונות שלה.  "לא אני לא יקום" .  ורק אז לבן( אולי בית הלבן) יתחיל לכבד אותנו.  אולי יש פה רמז, " כי דרך נשים לי" ,  שרק אחרי שנשפך לנו דם,  עם ישראל יודע לעמוד על שלה.
אולי היא אמרה "דרך נשים לי"  תזהר אני עצבני עכשו ,  אם אני יורדת מהגמל עכשו זה לא יגמר לך טוב,  לא כדי לך" אולי מכאן רעיה שהיתה מרוקאית.  כמו הבדיחה שערבי התחתן עם מרוקאית והתקשר ליד לאחים שיבואו להציל אותה. 
שנדע לעמוד על שלנו,  ולהתגאות במה שיש לנו ואז כל העמים יכבדו אותנו. 

פרשת תולדות תשע"ה

יצחק היה חייב איזה סטייק טוב לפני שמברך?  מה הסיפור?
אתמול בערב הילדים שלי רצו שאני יברך אותם לפני קידוש.  אמרתי להם,  מה הסיפור? יצחק לא בירך לפני שאכל אז למה אני?  כדי להבין נביא את הסיפור שמלך יהודה, מלך ישראל, ומלך אדום הלכו ביחד כדי לתקוף את מואב,  אחרי שלושה ימים בלי מים חשבו שהולכים למות. ( מעניין ,  היום צה"ל יודע לשלוח חיילים עם מספיק מים רק ל24שעות עד שצריך מלא מחדש,  בחישוב של 12 ליטר לחייל רגלי,) הם הלכו לאלישע הנביא,  אלישע התעצבן ואמר למלך ישראל: מה לי ולך?! לך אל נביאי אביך למה אתה לא מבקש מהם.  מלך ישראל לא נשאר חייב והשיב לאלישע,  "אבל אתה נותן לשלושת המלאכים האלה למות בצמא?!"  אלישע משיב אבל רק בזכות מלך יהודה,  והוא מבקש שיקחו לו מנגן,  והיה כנגן המנגן ויהי עליו רוח השם.  ואמר שלא תראו רוח,  ולא תראו גשם והנחל ההוא יתמלא מים.  כמו שאנחנו יודעים היום שיורד גשם בצפון בבקעה יש שיטפונות. ויש נוהגים בכל גשם,  לקחת הפסקה מהעבודה וללכת לחפש את השיטפונות.  שמעתי פעם פירוש שאנחנו אומרים בשיר המעלות של ברכת המזון "כאפיקים בנגב"  שהמשיח יבוא פתאום כאפיקים בנגב,  שהשם כבר גזר,  הגשם ירד,  עכשו צריך לחכות שיגיע. 
בחזרה לענייננו,  לפני פרשת הברכות כתוב שעשיו לקח חיתיות לאישה,  ותהינה מורת רוח.  מהע"ז סר רוח הקודש מיצחק והיה צריך משהוא להחזיר לו את הרוח.  לכן ביקש את הסטייקים.  יש שואלים למה סטייקים ולא מנגן.  אז הרבנו בחיי מסביר:  כי פה זה היה לברכות של דבר גשמי לכן רצה שירומם את רוחו בדבר גשמי. 
רבקה שהיתה רגילה לע"ז מהבית הייתה פחות רגישה לזה והפריע לה פחות.  לכן לא סר ממנה הרוח הקודש.  וידע שהברכות מגיעות ליעקב ושצריך לעשות מה שצריך לעשות. 
שלמה המלך כותב במשלי "טוב לב הוא יברך" 
והשו"ע מביא להלכה שבברכת כוהנים צריך לברך בשמחה.  לכן בסימן קכ"ח מביא את השאלה אם רווק ששרוי בלא אישה,  והשרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה האם יכול לשאת כפיים?  השו"ע פוסק למסקנה שרווק יכול לברך ברכת כוהנים,  הרמא אומנם כותב" יש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה...  למסקנה גם לאשכנזים יש נוהגים שרווק יכול לשאת כפיו.
אבל הרמא מוסיף: "נהגו בכל מדינות אילו שאין נושאים כפיים בימות החול כי טרודים  בפרנסה,  ואפילו בשבת לו רק ביום טוב,  ואפילו ביום טוב רק במוסף כי אז זה יותר קרוב לסעודת החג ויותר שמחים,  לא כמו בשחרית שאנשים אולי עוד חושבים על התפילה הארוכה או על כמה הרב יאריך בדרשה שלו...
היום ככה נוהגים בהרבה קהילות בחו"ל ואפילו בהרבה קהילות בגליל.  
אגב מעניין שבהלכות נזירות,  אם אשה מקבלת על עצמה נזירות שזה אומר בן היתר שאסור לה לשתות יין ל30 יום בעלה יכול להפר לה משום "אי אפשי באישה מנוולת" זה מדי קשה לו באשה שלא שותה יין לכל כך הרבה זמן. 
למסקנה החשיבות של "וטוב לב משתה תמיד",  וטוב לב הוא יבורך" מובן,  ולכן צריך להתמיד תמיד בשמחה, כדי שתשרה עלינו רוח הקודש ושהשם יענה לתפילות שלנו. 
יש שואלים שאם בשביל לקבל נבואה צריך להיות בשמחה אז איך יונה קיבל נבואה מתוך צר? ,  "קראתי מצרה לי" יש  מסבירים שלפעמים בתוך הצער העמוק שרוי גם סוג של שמחה,  כמו שיש אנשים בשביל שמחה הם קופצים ממטוס.  הקרבה למוות, נותן פתאום הערכה לחיים,  וההערכה לחיים הזה, זה השמחה שיכול לשרות עליו נבואה. שיש לפעמים עמוק בתוך הצר הקשה איזה שהוא סוג של נחמה. 
פעם שהייתי גר בניו יורק והייתי בדיכאון הלכתי לאיזה גשר בגובה שעובר מעל נחל קפוא,  קפצתי מהגשר לתוך המים ואני זוכר את עצמי צועק בזמן שהייתי תלוי באוויר '' Im alive".  "אני חי". 
היום מרב צרות רבות ורעות,  ופיגועים כמו שהיה לנו השבוע בהר נוף שנרצחו 4 מתפללים באמצע תפילת שחרית,  מהצרות האלה צריך להתפלל ושהשם יושיע אותנו כמו שכתוב "קראתי מצרה לי אל השם ויענני". 
עכשו אנחנו הישוב מתחזקים ומנסים לקבוע לימוד ישובי פעם בשבוע.  וכמו שאנו יודעים שאין שמחה יותר מתורה,  ובתקווה שמתוך השמחה של התורה השם ישרה את שכינתו עלינו ויבטל את כל הגזירות הרעות.  אמן.

פרשת חיי שרה

״ויאבק איש עימו״ רשי מגלה לנו שזה היה שרו של עישו. אצל יוסף ״וימצא איש והנה תועה בשדה״
רשי מגלה לנו שהאיש כאן הוא מיכאל. איך רשי יודע להבדיל?
אז שמעתי פעם, שאצל יעקב, הוא מבקש ברכה, אבל לאיש אין לו זמן לברך כי הוא צריך ללכת להתפלל. אז כנראה שהוא שרו של עישו, אבל אצל יוסף, הוא מוצא את האיש שבאמצע להתבודד, אבל הוא מפסיק ועוזר לו . כנראה שזה מיכאל.
בפרשה שלנו רואים ש״העבד״ הולך בשליחות של אברהם, ברגע שהוא מתפלל, הופכים אותו מעבד לאיש. התורה ממשיכה לקרוא לו האיש עד שהוא מסיים את השליחות שלו, אח״כ הוא חוזר להיקרא עבד
 רבנו בחיי מסביר שאדם שעוסק בצווה מתלבש עליו איזה סוג של מלאך! וזה האיש שנמצא כאן
באבות פרק ד׳ כל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, זה המלאךט.
יש שואלים שגם שהאדם בדרך למצווה אז גם המצווה שומר עליו, אז למה פה בדרך הוא נקרא עבד. חשבתי אולי זה שומה למחשבה טובה נחשבת כמעשה אבל זה רק ביהודים אבל אצל גויים זה לא מצטרף למעשה (אולי דומה לעלהו לא יבול:שיחת חולין של תלמידי חכמים)
אז פה שמדובר בעבד כנעני כל עוד שהוא בדרך זה לא נחשב רק בזמן שעוסק בעצם המצווה.
אבל ביהודי יש לדוגמא הלכה שבבדיקת חמץ אם נפל עליו גל אבנים שלא יחפש אחריו שמא יעקץ מעקרב. אז שואלים: אבל עסוק במצווה?! התשובה שאולי תוך כדי הוא יזכר רגע במחט שנאבד לו לפני שבוע ויתחיל לחפש את זה ואז לא יהיה לו שמירה.
כל זה במצווה, אבל בתורה: מגנא ומצלא. שזה אומר גם אחרי הלימוד התורה ממשיכה להגן על האדם.
ולכן ציצית, לולב, ועוד תשמיש מצווה ברגע שנגמר המצווה  אפשר לזרוק לפח. אבל תיק של ספר תורה, רצועות תפילין מפני קדושת התורה שבהם חייבים גניזה!
להלכה, ביורא דעה רמה, יח ; שהלומד תורה ובא לידידיו מצווה אם אפשר לעשותה על ידי אחרים אז שימשיך ללמוד ורק אם אי אפשר לעשותה על ידי אחרים שיפסיק את הלימוד יעשה את המצווה ואח״כ יחזור ללמוד.
ומשתמשים בדוגמא : של התורה הכי חשובה שזה תינוקות של בית רבן למצווה הכי חשובה שזה בנין בית המקדש ואסור להפסיק את הלימוד אם יש בנאיים אחרים שיכולים לעשות את אותו מלאכה.
פעם אחת הייתי באיזה מקום עם הבן שלי וראיתי איזה רב חשוב  נותן שיעור לכ 3 אנשים
 הלכתי לרב עם הבן שלי בידיים וביקשתי ממנו שיברך אותו. הרגשתי שזה יוסיף לבן יראת שמיים. הרב ענה לי שהוא באמצע ללמוד תורה. אמרתי לו, אבל הילד רוצה ברכה. הוא ענה לי עוד פעם שהוא באמצע ללמוד תורה וזה יותר חשוב. אח״כ חשבתי שזה היה מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים. ושהוא היה צריך להפסיק ל 7 שניות

פרשת וארה תשעה

ראיתי פעם נ נחים רוקדים ברחוב לשיר "והעיקר לא לפחד כלל" אמרתי לאחד מהם עד מתי משנים את דברי הצדיק? רבי נחמן אמר והעיקר לא להתפחד". ההבדל זה לפחד= זה הפחד הטבעי שמגיע לבן אדם, להתפחד= זה אח"כ שהאדם ממשיך לפחד, ומפחיד את עצמו.
בפרשת שבוע, אברהם ראה 3 אנשים, פעם הייתי חייב לקנות קיגיל לקידוש שבת חתן בראשית, הקיגיל היחיד שמצאתי היה בגאולה רחוק מהחנייה, הייתי פצוע מהלילה לפני שעשיתי מסע כל הלילה ועוד היה גשם שוטף, אחרי שקניתי את הקיגיל כבר לא יכולתי ללכת מרב כאבים בברך השמאלי, התפללתי להשם, ואז פיתום הופיע בפני קובי סבאג, חייל שלי שלא ראיתי מ2010, כמובן שהוא לקח את הקיגיל לאוטו בשבילי, זה היה מלאך שהתלבש באדם, אותו דבר פה היה 3 אנשים שהתלבשו בהם מלאכים, לכן לפעמים קוראים להם אנשים, ולפעמים מלאכים. אחרי שאכלו "ויאמרו" (האנשים) איה שרה אשתך, אחכ "ויאמר" (שכינה) שוב אשוב אליך... "ותצחק שרה בקרבה" אברהם אמר לה "למה צחק?" היא אמרה לא צחקתי, כי באמת היא צחקה רק בקירבה, אבל מבחוץ היא היתה מאופקת, שאברהם אמר לה "לא, כי צחקת" היא הבינה שגם הצחוק הטבעי שקורה לבד היא צריכה לשנות, ובזכות השינוי של הטבע שהיא עבדה על עצמה, השם שינה את הטבע אצלה ויכלה ללדת. כמו ההפטרה: " הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת" הנביא דוקא השתמש במילה חרדה, שהיא שינתה את הטבע עבדה קשה על ההכנסת אורחים וזכתה שישתנה הטבע בשבילה. ומענין ששרה, צרפתית, והשונמית התבשרו על ילד אחרי הכנסת אורחים.
רואים גם שהשם שינה ולא אמר אדוני זקן, מכאן הגמרא ביבמות ס"ה: שמשנים מפני דרכי שלום.
הבריתא במסכת כלה רבתי, פרק י, כלה נאה וחסודה, מעשה שהיה שחסיד ששידכו לו ההורים בלי שהכיר את הכלה, בדרך לחופה אמר לאבא בלחש, "זה נראה שאין לכלה ידיים" האבא אמר " אתא יכול לדבר בקול, היא גם לא שומעת".
ויבמות רואים שהשם גם ממליץ לשמואל לשקר שאמר לו לעשות כאילו להביא קרבן, אבל זה לא שקר גמור, כי הוא באמת הלך להביא קרבן, רק לא סיפר שעיקר הליכה שלו זה למשוך את דוד.